מקום לדמעות

היא אומרת ששלומה לא טוב.

"לא טוב לא טוב לא טוב", היא ממלמלת שוב ושוב, ואז מרימה מבט ואומרת "אבל זה לא בגללך, זה בגללי.

"אני יודעת שאני מתפרקת עלייך, אבל את לא אשמה. אל תשימי לב אליי.

גם אם אני אומרת לך משהו לא יפה, תדעי שאני לא באמת מתכוונת.

קשה לי, מאד מאד קשה.

תגידי, אני זורקת מספיק?"

אני משיבה לה בכנות: "כשנסיים ויהיה לך בית מזמין, תדעי שפיניתזרקת מספיק".

ומוסיפה, "כל הכבוד לך. את גיבורה". זהו משפט המפתח, ואני חוזרת עליו עשרות פעמים, בכל ורסיה אפשרית.

היא באמת גיבורה.

כי אני רואה אותה מתפתלת מבפנים מול כל פריט ופריט.

"זה יפה, אבל מה אני אעשה עם זה?", היא מנסה לשכנע את עצמה, נאנחת ממש מקרקעית הבטן ומעבירה לשק המסירה.

"אני לא רוצה ששום חדר יישאר מחסן".

"אני לא מוכנה".

"אני לא מוותרת".

"אני לא לוקחת שום הפסקה. אני מתמודדת עם זה עד הסוף".

"אני יודעת שיש לי בעיות, אבל אני הכי רוצה בית. אז אני אתגבר על הבעיות ואם אני אומרת לך 'לא', אז תדעי שזה באמת. לא כי אני לא מוותרת".

גיבורה.

שום ניסיון שלי לשכנע אותה לקחת כמה ימי חופש, לא נענה.

אלא שכאן אני מבינה שהאחריות היא שלי. אף אחד לא הפחית 50 ק"ג ממשקלו תוך שבועיים-שלושה. היא חייבת לעצור לרגע, לנשום, לנוח, להתרגל. אני לא רוצה שהיא תיסחף ואחר כך תצטער.

"לא, לא, לא", היא מתעקשת. "לא רוצה לשמוע. אני עושה את זה עד הסוף".

"אני רוצה שהנכדים שלי יבואו לישון פה.

בחדר אחד יוכלו לישון, והחדר השני יהיה חדר משחקים.

אני רוצה שתהיה לי עוזרת בית".

כמה מאיתנו עמדו מול חולשה כלשהי ואמרו לעצמם בעקשנות, "אני לא מוותר/ת עד שאני מנצח/ת"?

לבסוף הצלחתי לשכנע אותה שחלק מהניצחון הוא טמון במידתיות. בנחת, בשקט ובלי טלטלות דרסטיות – הן בבית והן בנפש.

תרמנו עשרות ארגזי פלסטיק גדולים, איפסון גדולים מפלסטיקעמוסי תכולה, כעשרים מתקני שישיית-מגרות, ועוד מתקני תלייה שהיו דחוסים בכל חדר. הם נמסרו למתנ"ס שמקיים חוגי אמנות, לאוכלוסייה נזקקת. טנדר גדול פינה מאות אלפי פריטי לבוש, חדשים לגמרי, למעון לנשים מוכות, ועוד רכב, עמוס בכלי בית חדשים באריזתם, נסע לתרום אותם למקום אחר.

חמישה חודשים, פעמיים בשבוע, לאט לאט, גילינו את הבית שנעלם תחת הערימות.

בוקר אחד, לקראת סיום, היא התיישבה על הספה והתחילה לבכות. שעה ארוכה בכתה. כשנרגעה אמרה, "שלושים שנה לא היה פה מקום לדמעות. עכשיו יש".

כשסיימנו, אי אפשר היה להכיר את הבית. הזמן היה קרוב לחנוכה, ולמפגש המשפחתי הראשון סביב חנוכיות דולקות וקערת סופגניות היא הזמינה גם אותנו.