כחודשיים אחרי שפרצה המלחמה ב7 לאוקטובר, התחלנו לקבל פניות ובקשות לעזרה.
נוי ואני חשבנו שזו זכות גדולה שדוקטור הסדר מקבלת להושיט עזרה בסידור בית או אריזה או מעבר דירה. כל פניה כזו נענתה בהכרת תודה שלנו ורצון לעזור ולו במעט. תעדנו זיכרון אחד משמעותי.
הוא בן ארבעים ושמונה. גבוה. הייטקיסט. אלמן טרי שאיבד את אישתו בשבעה באוקטובר, ומגדל לבדו את בנו בן העשר. ניכר עליו ועל הבית שהוא אוהב את החיים. כל השאר מעיד על הקושי העצום שלו, הכמעט בלתי אפשרי, להיפרד מהחיים שהיו לו ומהאישה שאיבד באותו יום נורא.
בבית יש שקט מוזר. שקט של העדר.
הוא מתנהג כמי שמנסה להוכיח לה, לאישה שאיננה, שהוא מסוגל להחזיק את הכל לבד. הוא עובד איתנו פיזית, מפשיל שרוולים, במקום להתבונן מהצד.
הבית עמוס בספרים. מדפים יורדים מהתקרה בסלון ובחדרים. חדר העבודה עמוס כל כך עד שקושי אפשר לפלס דרך אל המחשב. את הבגדים שלה הוא כבר פינה מהארון הראשי, אבל כל השאר נשאר בדיוק כפי שהיה: צנצנות התבלינים שקישטה בציורים, עבודות יד שהתחילה ולא סיימה, כתבי יד, מאמרים. ברגעים הראשונים נדמה שהוא לא מסוגל להיפרד משום דבר.
הוא מופנם מאוד, מדבר מעט. הכאב שלו חד, נוכח וחשוף כל כך, ומעורר בלב רצון עז פשוט לחבק אותו. החיים הנורמליים שהוא מקיים לכאורה, מסירותו השקטה ואהבתו העדינה לבנו – שגם הוא ממעט לחייך – נוגעים ללב.
בסלון יש בר: ארון מלא במשקאות אלכוהוליים משובחים, אבל מאובקים. זה זמן רב שאיש לא נגע בהם. תמונות משפחתיות מחייכות מהקיר מזכירות את מה שהיה ואיננו.
כשנכנסנו לעבודה, זכרתי היטב את מה שאמרה לי חברתו הקרובה שקישרה בינינו: "היזהרו בכבודו, והיזהרו בכבוד הזיכרון".
כשאני מגיעה אל הבית להמשך הסידור, הוא מקבל אותי במאור פנים. לצוות שלנו, שנפרד ממנו יום קודם, הוא סיפר בגאווה ובהתרגשות על הצעדים שהוא מצליח לעשות בבית. כשהצוות יוצא, הוא מתפנה אל הילד, מכין לו ארוחת בוקר ומזמין אותי להצטרף.
הילד ואני נכנסים לחדרו ומתחילים לעבוד יחד על ארגון הצעצועים והספרים. הבגרות של הילד, השקט שלו וההבחנה בפרטים הקטנים פשוט מדהימים. כל כך לא אופייניים לילד בגילו, ברגע אחד באוקטובר הוא התבגר.
האב מסתובב סביבנו, ואני חשה את העדינות והרגישות של המרחב המשפחתי שנשבר ומנסה להיבנות מחדש. באחד הארונות אני מוצאת חפצים אישיים שלה, שקיות קטנות עם פריטים שרק היא נגעה בהם. אני מניחה אותם בצד ברכות, בלי לגעת, בידיעה ברורה שהזמן שלהם להסתדר יגיע רק כשהוא יהיה מוכן.
הוא שוב במטבח, מכין ארוחת צהריים, קוטם קצוות של שעועית וחולט אותה, מבשל מרק עם קטניות והמון ירקות. ריח טוב של בית ושל משפחה מתפשט בחלל, ממיס קצת מהנוקשות של השכול.
מפעם לפעם הוא ניגש אליי ופותח בשיחה קצרה על ספרים, על העבודה, מציע שוב ושוב שאשב לאכול איתם.
לאט לאט, בין המדפים והארגזים, הוא כבר לא מנסה להסתיר את הקושי. כאילו לכבוד המפגש והעבודה המשותפת שלנו, הוא מחליט להשליך לפח איזה תיק ישן, משחרר מעט מההגנות ומדבר על הכאב. הוא מבין ומודע, ומנסה בכל כוחו למצוא את הדרך להתמודד.
בכניסה לבית הולך ונערם הר צעצועים וחפצים שיעברו לתרומה, ועוד ערימה מסודרת של קופסאות זיכרון שתעבור בצורה מכבדת לאחסון.
אנחנו יושבים לאכול יחד ארוחת צהריים קלה. הוא מתעקש שאטעם מהמרק ומהסלט. שניהם, האב והבן, אוכלים בשקט, ועבורי זו זכות גדולה לשבת איתם כך באמצע היום, ברגע של חסד אנושי פשוט, ולראות את הבית מתחיל לנשום.
לפני שאני הולכת, אנחנו קובעים פגישה נוספת כדי לסיים את הקמת המרחב.
בערב הטלפון שלי מצלצל. זה הוא. הוא מתקשר לספר לי בשמחה ובקול קצת יותר קליל, שהוא פינה את כל מה שהחלטנו להוציא מהבית, בדיוק כמו שהבטיח. בתוך הכאב הגדול, אני שומעת בקולו את תחילתו של השקט הנפשי שהסדר החדש מעניק להם.
*הסיפור אמיתי אך הפרטים האישיים שונו לטובת פרטיות.