הסיפורים מאחורי הלקוחות - הסיפור שמאחורי הבתים

כחודשיים אחרי שפרצה המלחמה ב7 לאוקטובר, התחלנו לקבל פניות ובקשות לעזרה. נוי ואני חשבנו שזו זכות גדולה שדוקטור הסדר מקבלת להושיט עזרה בסידור בית או אריזה או מעבר דירה. כל פניה כזו נענתה בהכרת תודה שלנו ורצון לעזור ולו במעט. תעדנו זיכרון אחד משמעותי. הוא בן ארבעים ושמונה. גבוה. הייטקיסט. אלמן טרי שאיבד את אישתו בשבעה באוקטובר, ומגדל לבדו את בנו בן העשר. ניכר עליו ועל הבית שהוא אוהב את החיים. כל השאר מעיד על הקושי העצום שלו, הכמעט בלתי אפשרי, להיפרד מהחיים שהיו לו ומהאישה שאיבד באותו יום נורא. בבית יש שקט מוזר. שקט של העדר. הוא מתנהג כמי

היא אומרת ששלומה לא טוב. "לא טוב לא טוב לא טוב", היא ממלמלת שוב ושוב, ואז מרימה מבט ואומרת "אבל זה לא בגללך, זה בגללי. "אני יודעת שאני מתפרקת עלייך, אבל את לא אשמה. אל תשימי לב אליי. גם אם אני אומרת לך משהו לא יפה, תדעי שאני לא באמת מתכוונת. קשה לי, מאד מאד קשה. תגידי, אני זורקת מספיק?" אני משיבה לה בכנות: "כשנסיים ויהיה לך בית מזמין, תדעי שפיניתזרקת מספיק". ומוסיפה, "כל הכבוד לך. את גיבורה". זהו משפט המפתח, ואני חוזרת עליו עשרות פעמים, בכל ורסיה אפשרית. היא באמת גיבורה. כי אני רואה אותה מתפתלת מבפנים מול כל

על הספה ישבה אישה וצפתה בחדשות. היא לא קמה לקראתי, ולא ברכה אותי לשלום.בעלה ישוב על הספה השניה הביט בי מהצד כמו היה בוחן אותי מרחוק, כאילו בבלי דעת. הם עוברים דירה. תמיד זה מתחיל בזה. מעבר דירה. בנם התקשר אלי. לא פירט הרבה. באתי. לבקשתי מצטרף אלי האב לסיבוב בבית. אני שואלת שאלות. מה זה, ושל מי זה והאם את זה אתם לוקחים אתכם, והוא לא יודע בכלל לענות לי. כל מגרה שנפתחת, כל דלת שפוערת עוד זכרון חיים שנשכח, עוד סיפור. לבסוף, אחרי סיור בבית הגדול, אני חוזרת למטה ומתיישבת ליד שולחן האוכל. הם מתיישבים מולי. דממה. רגע